שיטת הכתיבה

האותיות

יפנית מורכבת משני סוגי כתב (הקרויות קאנה) הנקראות הירגנה וקטקנה, שהן בעצם שתי גרסאות לאותה סדרת צלילים בשפה. את הירגנה וקטקנה מרכיבות מעט פחות מ-50 אותיות, שהן בעצם אותיות סיניות שעברו “הפשטה” והתאמה כצורה של כיתוב פונטי.

אותיות סיניות, הקרויות “קנג’י” ביפנית, משומשות בכבדות בכתיבה היפנית. רב המילים ביפנית נכתבות בקנג’י (שמות עצם, פעלים, תארים - adjectuve). קיימים למעלה מ-40,000 קנג’י ומתוכם כ-2,000 מהוות למעלה מ-95% מכלל האותיות בטקסט הכתוב. מאחר ואין רווחים בשפה היפנית הקנג’י הכרחי לאבחנה בין מילים שונות בתוך המשפט. קנג’י מהווה גם דרך יעילה להבחנה בין הומופונים, שקיימים לא מעט הודות למיעוט הצלילים השונים ביפנית.

הירגנה משמשת בעיקר למטרות דקדוקיות. נראה זאת כאשר נלמד על חלקיקים. מילים בעלי קנג’י נדיר או קשה מדי, ביטויים נפוצים, ואונמטופאות גם נכתבים בהירגנה. זה משמש גם תלמידים מתחילים ליפנית וילדים במקום קנג’י אותו הם לא מכירים.

קטקנה מייצגת את אותם צלילים כמו הירגנה, אך בעיקר משמשת מילים חדשות שיובאו ממדינות מערביות (מאחר ואין קנג’י המשוייך למילים שמבוססות על אלפבית רומי). שלושת הסעיפים הבאים יכסו הירגנה, קטקנה וקנג’י.

אינטונציה

כפי שתראו בסעיף הבא, כל אות בהירגנה (והמקבילה בקטקנה) מייצגת צליל הברה של [תנועה] או [עיצור + תנועה] למעט האותיות 「ん」ו-「ン」 (על כך בהמשך). מערכת כזו של אות לכל צליל הברתי מקל על ההיגוי ומונע שגיאות או בלבול. לעומת זאת, מערכת פשוטה אינה בהכרח אומרת שההגיה עצמה הינה פשוטה. למעשה, המערכת הקשיחה של צלילי ההברות ביפנית מהווה אתגר ללימוד האינטונציה הנכונה.

אינטונציה של גובה צליל גבוה או נמוך קריטית לשפה המדוברת. למשל, להומופונים יתכן גובה צליל שונה שיגרור מצלול מעט שונה למרות הגיה זהה. המכשול הגדול ביותר להגעה לשפה שנשמעת טבעית הוא אינטונציה לא נכונה. תלמידים לעיתים רבות מדברים בלי לשים לב להגיה הנכונה של גובה הצליל ובכך לגרום לצלילים להישמע לא טבעיים (מבטא זר קלאסי). זה לא פרקטי לשנן או לנסות וליצור חוקיות הגיונית לגובה צלילים, בייחוד מאחר וזה יכול להשתנות בהתאם להקשר או לניב. הגישה הפרקטית היחידה היא להגיע לתחושה כללית של הצלילים על ידי האזנה מדוקדקת לילידי יפן, חיקוי ואימון של אופי הדיבור.